פוסט אורח של נעמה כהן, מורה ומדריכה בהיסטוריה ואזרחות:
עמיתי יוסי לונדין התייחס לא מזמן לתרבות הטוקבק הנהוגה אצלנו, ואני מבקשת להציג את המענה האזרחי (והמתוקשב) שאנחנו, כמורים לאזרחות, צריכים לדעתי לתת.
כן, אפשר להגיד שאני עושה כאן "טוקבק" :-)
בעוד בעבר דיון ומפגש עם "האחר" היה עניין שמתכוננים אליו, נוסעים אליו ויושבים במעגל...הרי שהיום זה שונה: אחד המאפיינים של מהפכת האינטרנט היא מפגש בלתי פוסק עם "האחר" במדיות מגוונות, המאפשרות תקשורת מידית ואפשרות תגובה. זוהי מציאות שעלינו להבין, להתכונן ולהכין אליה את תלמידינו - במסגרת שיעורי אזרחות, ובזירת הפעילות האמתית, דהיינו האינטרנט.
קוראים לזה: הקניית "מיומנויות המאה ה-21" או "אזרחות דיגיטלית". אני חושבת שכמורים בעידן המודרני, עלינו לתכנן הוראה אשר נותנת מענה למגמה הזו, ומציידת את התלמיד בכלים שיכינו אותו לקראת להשתלבות במרחב החברתי ולשותפות בדיון הציבורי - הממשי והווירטואלי.
עולם ה"טוקבקים" מעורר ברובנו תחושת חוסר נחת. מרבית הטוקבקים מאופיינים ברמה הירודה, בשפה קשה ובנטייה להשתלח בכותבים ובציבורים שונים, דברים אשר מתעצמים כתוצאה מהאנונימיות הנהוגה בעת הכתיבה, סינון ועריכה מינימליים, בורות לעתים, וכן רמת המוסר של ה"טוקבקיסטים". ויחד עם זאת, לטוקבקים השפעה לא מבוטלת על השיח הישראלי. מחקר עדכני בישראל גילה כי במרבית הכתבות, הטוקבק פועל כגורם מאזן ומנוגד לזה של הכתבה, וכן שבמרבית הכתבות ייחשף הקורא של הטוקבק לרעיונות ולמידע שלא פורסמו בכתבה עצמה.
ואיך כל זה קשור לחינוך?
אני מבקשת לשתף אתכם במשימת "טוקבקים" שנתתי לתלמידותיי, כתחליף לשאלת "הבע עמדתך בנושא זה":
המשימה שהתלמידות קיבלו הייתה למצוא באתר חדשות כתבה שעוסקת בעניין חברתי כלכלי, ולכתוב עליה תגובה - "טוקבק". בתגובה צריכה להופיע טענה ברורה ונימוק העושה שימוש בשני מושגים מתחום האזרחות (בדומה לשאלת הבגרות). לאחר הכתיבה ופרסום הטוקבק, התלמידות היו צריכות למלא את הטופס המקוון הבא.
בעקבות המשימה התפתח דיון חשוב ומעניין בכיתה, בו שוחחנו עלהאינטרנט כמרחב ציבורי, על יכולת ההשפעה של כל אחד ואחת בזירה הזו, ולא פחות חשוב - על היכולת להידבר דרכו, ומכאן - על אתיקה ומוסר ברשת. שאלת האנונימיות ("מדוע להזדהות בשמי?"), היכולת לראות את "האחר" הווירטואלי, על רגשותיו וזכותו לכבוד, סגנון הכתיבה הרצוי ועוד.
מה טומנת בחובה משימה כזו?
גיוון ההוראה: התלמידות נדרכו לקראת המשימה, ונדרשו לפעול בשדה חדש;קירוב תוכן לעולם הלומד: כל תלמידה בחרה כתבה שמדברת אליה, במדיום מוכר ועדכני;ניצול המדיה: התלמידות פרסמו טוקבקים ולקחו חלק בשיח אינטרנטי פעיל; ולא פחות חשוב: פיתוח דיון ערכי ומברר בסוגיות הנוגעות לאופי התגובות, לסוגיית האנונימיות ועוד.
לדעתי, זה הכיוון ללכת אליו: ניצול הטכנולוגיה ללמידה, לחינוך ולכל מטרה חיובית. הם שם ממילא, ואנחנו יכולים וצריכים להיות "המבוגר האחראי" - שמנחה, מכוון ומסייע בגיבוש זהות וערכים.
אגב, נקודה למחשבה - בחו"ל רק כ-20% מאתרי החדשות מאפשרים תגובה אנונימית, וברוב הכתבות לא מתאפשרות תגובות כלל. מה עדיף?...
(פורסם במקור באתר חמ"ד של אזרחות)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה